1.אחד התענוגות הגדולים שלי – מלבד עוד הפסד ללייקרס (שעתה, ברבע השני, מובילים ב-10 נגד הסאנס) – הוא לעזור לגדל ולפתח דורות אנשי המדיה חדשים!

עשיתי זאת בעתון 'חדשות' , אחר כך בעתון 'ידיעות', ואז ב'מעריב'. בשנים האחרונות אני עושה זאת – עד כמה שאתר לא מסחרי מאפשר זאת – באתר הופס.

הצעיר האחרון לפני הופס שעזרתי לו מאד בהתפחותו כאיש מדיה היה ערן סורוקה, שבשנת 2006 נתתי לו להיות עורך ספרי 'חיצים ובונבונים'. את ערן הכרתי מגיל צעיר, אולי 12, כשבאופן קבוע ענה על חידוני בעתון 'מעריב', והיה שני לערן הוזיאס (בן נתניה; אביו היה כדורגלן טוב מאד במכבי נתניה בשנות ה-50).

המלצתי על ערן לבן-חורין, שהיה אז עורך הספורט של מעריב, והוא שכר אותו בגיל 15 או 16 למטרות מיוחדות, ובעיקר חשיפת ליגת הנוער. נשארתי בקשר עם ערן וידידתו החמודה תמר, ואת הקפיצה האחרונה כמובן שעשה בעצמו.

בהופס גיליתי את רועי ויינברג בגיל 10 כשהגיע אם אביו למפגש הופס בפ"ת. שמתי עין על הילד והפכתי מין "דוד מחו"ל" שלו, וכעבור שנה מיניתי אותו להיות סגן עורך שלי (נתתי לעצמי את תואר העורך הראשי) ואז עשיתי את כל הדרך עם רועי עד שהוא הפך לפני שנתיים-שלוש למין 'עורך ראשי דה-פקטו' בלי שהצהרתי זאת וזה לא נאמר לאף אחד בתחילה, עד שהחלטתי לגלות זאת לשאר העורכים. כולם קיבלו זאת בברכה כי הייתי חייב שיהיה לי אדם שאוכל להאשים בכל פאשלה. אז רועי הפך לעורך הופס ראשי.

בתחילה רמת הכתיבה שלו הייתי די בינונית, אבל עבדתי עליו, העלבתי אותו, והוא לקח הכל כגבר עד שהפך לכותב מצויין ואנליסט בעל ידע. "ONE" לא חיכה הרבה והציע לו ג'וב. רועי עדיין איתנו ברשות מ-ONE, והוא יהיה אחד מיורשי האתר כשכבר לא אהיה כאן.

לפני כשנה-שנתיים הרגשתי שחייבים דם חדש, בעיקר אחרי ששבעה אנשי צוות, ביניהם 2 עורכים חשובים מאד, החליטו לעזוב ולהתחיל אתר משלהם. גם חייב הייתי להחליפם, וגם הרגשתי שחייבים דם צעיר ואנרגיה חדשה באתר. דחיפה גדולה לאתר נתן כל ענף הפוטבול בראשותו של רביב פייג', והבייסבול של יוני לב-ארי , אבל התחלתי לצרף לאתר כותבים צעירים חדשים בנוסף לגווארדיה הישנה של העורכים – עידו, גילרי פאקו (דוד סעדה), רון טחן, גיא רוזן, רועי – וכן כתבים וותיקים שהחזיקו את האתר כמעט מתחילתו כמו דובי עופר, דור בלוך, שגיא, אהרון שדה, וכל השאר.

אני כבר לא זוכר באיזה סדר צרפתי צעירים כשחר צ'קוטאי, עמיחי קטן, ואחרים. החלטתי לא לחכות, והעליתי את עמיחי טחן, עידן, ניר מועלם, תומר, ולאחרונה צפריר, ועוד. תמיד היו לי וותיקים שכל אחד לקח את הניצ'ה שלו כמו מיקי (מאנו), עמית T,יונתן גזלה, אלכס דוקורסקי, שמעון, חגי ניסני, סמיילי (הכל 'מהראש' חברים), וצרפתי לעריכה וותיקים במדיה (אם כי לא בהופס) כמו שחר גלאל, ארז שץ, והאיש השני בגילו באתר אחרי – מולי – שתמיד שומר על השפה עד כמה שאפשר ודואג לכתבים צעירים. כמובן שיש לנו 11 כתבי חוץ שעתה הם מחוסרי עבודה אבל אני מאמין שבעונה הבאה נתחיל לכסות משחקים 'חי' מהפארקט כמו פעם.

כמעט שכחתי את אהרון ברלין, שקד יעקבי (הנמצא עתה בארץ), חברי אלכס רבינו, שהיה שוער מילואים שלי ב'אדלפי ב-1970 או 1971-2, עידו יצחקי המצויין לא רק בהופס, עידו רבינוביץ', שחר אלוני, רותם אלרן (שהכנסתי לצוות כשהיה בן 12), תומר שנאן (הי תומר!!!), ניר מועלם (אולי כבר הזכרתי אותו) , צפריר אוזדובה שדגתי לא מזמן והוא כה עוזר בדיומא!, ו'הגנן שלנו מאילת' שאני מת עליו – דן רוזנבלום – ועל העברית שלו שאני מרגיש שבפעמים רבות הוא מתרגם מאנגלית לעברית (אבל יש לו עברית מצויינת לצעיר שגדל בארה"ב!).

לאחרונה צץ לנו כוכב חדש, יאן מלינקוב שהתחיל גדול בפוטבול (ובוודאי ימשיך) ועתה החליט לקחת על עצמו את ה-WNBA!. עידן אוורץ הוא צעיר מצויין אחר, וניר מועלם הצעיר עוזר לנו בגדול להשאיר את דיומא ולהעשירו (וכמובן לא רק). את דרור פישר הזכרתי? אני לא בטוח. לומד תקשורת עם רועי ויום אחד תשמעו גם עליו.

את כתבי הפוטבול לא פרטתי. הם הפכו אותנו למקור חזק מאד בפוטבול.

בוודאי שכחתי איזה עשרה כתבים. יש לנו 67 חברי צוות. אם שכחתי להזכיר את שמך, אנא סלח לי. אני אוהב אותך כמו את כולם אבל הראש שלי כבר לא מבדיל בין שמות כמו ניר ועידו, עידן ורועי, שחר ודביר.

2. עמיחי קטן

עמיחי קטן (חיים) הופיע משום מקום ולפני שידעתי מי הוא או מה הוא, פתאום הוא מופיע באתר כל יום כמעט. כדורסל יורוליג, ישראלי, NBA, הוא בכל מקום ולא עוצר. הוא ושחר העלו את היורוליג והכדורסל הישראלי לרמה שלא הייתה לנו אף פעם.

מה קרה לאחרונה?

התחלתי לשכוח דברים. למשל היינו אמש במסעדה פרסית/אירנית ושכחתי איך קוראים לקציצה הארוכה. זכרתי שישליק אבל שכחתי שקוראים לזה 'קבאב'.

(במסעדה הפרסית: אני נצלם. מימין גייל שלי. לידה הנכדה שירה, מאוגוסט בהוד השרון לעשות שם כיתה י'. השלישי הוא ג'סי בנה בן ה-65 של גייל וחברתו סינדי. שם שכחתי איך אומרים קבאב')

היום רציתי להשוות את ג'ייסון טאטום ל…חשבתי אולי ל…השחקן ההוא מהלייקרס. השם ג'יימס וורת'י ברח לי מהראש. לפני שלושה ימים שכחתי את מספר הטלפון הביתי שלנו, ולפני יומיים קבלתי מסר שיש לנו חבילה בלוקר מספר 518714 והחלטתי לנסות לזכור אותו. חילקתי אותו ל-518 ו-714 ואמרתי לעצמי ש-74 זה מס' האוטובוס לקריית טבעון. לקחתי את המעלית, ועד שהגעתי ללוקר חוץ מ-74 לא זכרתי דבר. זכרתי 8 ו-5 אבל לא באיזה סדר.

החלטתי שעלי למצוא עורך ראשי לאתר. אחד שלא חייב לעשות מאומה רק לדאוג שהכל ירוץ. כמובן שאם ירצה – מותר לו וישנה לו רשות לפתח כמה שירצה וכמה שכשרונו יוביל אותו. אנחנו אתר של מתנדבים שברדק מסויים הוא חלק מהדם הזורם (אתם רואים? עכשיו שכחתי את המילה 'זורם') בעורקנו. בקשתי ממיקי (מאנו) שיהיה עורך ראשי, אך מיקי – שתחילה הסכים – חייב היה לוותר בגלל שהוא עסוק מדי. פניתי לעמיחי, ולשמחתי הוא הסכים.

3. תראו, אולי השיכחה היא סתם עניין של גיל, אבל מה אם זאת התחלת דימנשיה?

אז כבר צלצלתי וקבעתי תור בשבוע הבא לבדיקה. JUST IN CASE. אבל ידעתי שעלי לפנות מקום לצעיר, ובעמיחי בן ה-23 הלומד לתואר בבר-אילן מצאתי את מה שחיפשתי: צעיר אינטיליגנטי בעל אנרגיה שתרם לאתר אולי יותר מכל אחד אחר בתקופת הקורונה, ויחד עם האנרגיה השופעת שלו הוא נשמע ו'מרגיש' לי כצעיר רגוע, שליוו, סימפטי, ויעיל ביותר. פשוט חשבתי שהגיע הזמן שיהיה לי אדם שיהיה אחראי על האתר בגלל גילי ואיבוד זכרוני.

אני אהיה המנטור שלו עד שארגיש שהכל באתר רץ כראוי. ישנם אנשי צוות שאחראים על דברים מסויימים, אבל מאומה לא כתוב, לא מחלט, לא קבוע, ועמיחי יצטרך לדאוג שעם כל הקלילות שבארגון, האתר ימשיך לפרוח ולתפקד. כשאראה פאשלה – הוא יהיה האדם שאפנה אליו, ואני מאמין שבידיו הצעירות האתר רק ישתפר. כעורך ראשי הוא צריך להיות המנוע, המציע (למשל, מה עושים בפגרה המתחילה בסיום הפלייאוף ותימשך 4 חודשים???). מאומה לא צריך להיות 'שלו', אבל הרוב צריך לעבור דרכו. הוא יהיה הכתובת שלי, לטוב או לרע.

GO GET THEM, AMICHAI!

4. אני חייב לכתוב כמה מילים עלי – כבר כתבתי משהו דומה בעבר – כי הרבה מאופיי כעתונאי עבר לאתר!

כשעיתון 'חדשות' החתים אותי, מצאתי בדיוק את מקומי. אני לא עתונאי מקצועי. מעולם לא חייתי מכתיבה והיא תמיד הייתה הובי עבורי. (אם כי ל'ידיעות' עברתי מ'חדשות' כי הוצע לי כסף שלא יכולתי לסרב לו אז)

חדשות היה עיתון ששבר את כל הטאבואים של העיתונות הגדולה ("הארץ", "ידיעות", "מעריב" ) . הוא היה העיתון הצהוב הראשון בישראל כפי ששום עיתון ישראלי לא היה לפניו וזה התאים לי בול

העיתון כלל כותרת צבעונית גדולה, עמודי צבע, ושימוש בשפה חדשנית יותר ורשמית פחות. צבע, אותיות גדולות כדי לציין משפטים חשובים…בול עבור מל, הישראלי שגר באמריקה וכותב משם כבר מ-1961.

חשוב לדבר על "חדשות" כי הוא היה מחלה ויראלית, שהפיץ את הוירוסים שלו לכל אמצעי התקשורת. הסגנון של 'חדשות' הירשה לי לכתוב בסגנון שלי, והברדק המסויים ששרר בעתון התאים לי ככתב שכתיבתו היא הובי יותר ממקצוע.

יום אחד אני מקבל צלצול משוקן המסביר לי על העתון החדש, מבטיח לשלם לי כמה דולארים, וזהו – אני כתב הספורט של עיתון "חדשות". רק שבועיים לפני זה הייתי בגארדן סיטי, לונג איילנד, MINDING MY OWN BUSINESS ולפתע אני כתב בעיתון שלגבי היה רק שם – "חדשות".  רק אח"כ התברר לי שאני חבר צוות בעתון הרבולציונרי ביותר שידעה המדינה, עיתון צהוב כפי שלא היה שום עיתון ישראלי לפניו, ובאותו זמן אדום – שמאלני בגלל כמה מהעיתונאים המובילים שבו (ומשום מה אותו דבר קורה בארה"ב כשרוב העיתונאים הגדולים ביותר הם ליברלים ונוטים שמאלה כמו ב-NY TIMES ו-WASH POST) שנתן לקוראיו את ההרגשה שהוא חלק מהחברה, שעומד לבצע לא רק מהפכה בכתיבה העיתונאית, אלא, אולי, מהפכה חברתית וכלכלית בישראל של אז.

ישנם כאלה שהיום מאשימים את העתון שהפיץ וירוסים לכל עבר, ובמו ידיו גרם להתדרדרות של 'ידיעות' ו'מעריב' שחייבים היו לשנות בעצמם את הדרך שעיצבו פעם יהודה מוזס ואחריו נוח מוזס ב'ידיעות', ועזריאל קרליבך ב'מעריב'. 'חדשות' הכריח אותם לשנות את הפורמט, להכניס צבע, ולהצהיב את עיתונם ברמה שהיתה גורמת למוזס'ים ולקרליבכי'ם לחטוף צהבת ולמות על המקום. אבל הרבה אחרים טענו שהעתון היה הדבר הטוב ביותר שקרה לישראל, וחלק מהתרומה שלו היתה שהוא היא מוות סופי לעתונים "דבר" של מפא"י, "על המשמר" של מפ"ם, וה"צופה" של הדתיים.

אבל התרומה שלו גם היתה – לצערם של רוב תושבי ישראל – שהוא גרם גם לידיעות' וגם ל'מעריב' להפוך לצהובונים לא קטנים יותר מאשר חדשות' היה עד שנפח את נשמתו, וכשאתה "צהובון" , אתה כבר לא יכול לחזור להיות עיתון בעל משמעות וחשיבות ארצית ובינלאומית.

מה שמאד גירה אותי בעתון היתה העובדה שהוא היה בעל תדמית צעירה ואנטי ממסדית. השפה של כולם – ואני רק הייתי חלק מהמכונה – היתה עברית משוחררת, צעירה, ועל גבול הסלנג ממש, בדיוק השפה שכתבתי והשתמשתי בה ב'חדשות הספורט'.

 נאמר לי ששוקן אמר להרבה מכתביו "תכתבו כמו לס מ'חדשות הספורט'", וזו הייתה מחמאה גדולה.

 זה היה שינוי דרסטי מהשפה השמרנית, הרצינית, והמשעממת של כל העיתונים, כולל 'ידיעות' ו-'מעריב', שעד ש'חדשות' הופיע לא היו שונים בהרבה מ-"דבר" ו "על המשמר" מלבד היותם צהרונים עם שטח קטן ופורמט שונה.

'חדשות' העתיק מהצהובונים הבריטיים והניו-יורקים את הגישה הטבלואידית מבחינה גרפית עם צבע, כותרות בומבסטיות שלפעמים כיסו עמוד שלם. כל כותרת היתה אמורה להיות סקסית, מגרה, מפחידה, או קוראת תיגר. העיתונאים שם התחרו על הכותרות הרעשניות והצווחות ביותר. כוחי אף פעם לא היה בכותרות בומבסטיות, ונתבקשתי לכתוב ללא כותרת ו"העורכים כבר ימצאו כותרת מתאימה". לשמחתי גרתי בלונג-איילנד ולא ראיתי את הכותרות (או את רוב מאמרי שאבדו) כי שוקן היה קמצן מדי לשלוח לי את העיתונים לארה"ב. אפילו היום אני חושש להיכנס ל'בית אריאלה' בת"א ולראות מה עשו עם כתבותי בשנים ההן. מוטב שלא אראה.

הרבה לא יסכימו איתי, אבל לדעתי העיתון השפיע – ואפילו שינה – את כל עיתונות בישראל באופן הכתיבה, בגישה, ובתבניות. שוקן הכניס עוד חידוש כשהוא נתן לנו חוזים אישיים במקום ההסכמים הקיבוציים והקביעות שהיו בכל העיתונים האחרים. בתחילה – שנתיים ראשונות – הכל היה אחלה סידור, אך כשהעתון החל להפסיד כספים, החוזים האישיים הירשו לשוקן לפטר עיתונאים על ימין ועל שמאל. 800 עיתונאים עברו שם כסרט נע. בסופו של דבר זה גרם לגוויעת העיתון.

אבל אני הרגשתי שאני נכנס בדיוק למגרש המשחקים שלי.

בפגישה עם שוקן הוא סיפר לי על כל העיתונאים שהוא גייס לעתון: אמנון דנקנר. נתן זהבי. דן בן אמוץ. חנוך מרמרי. רונית ורדי. יגאל סרנה. רינו צרור. רון מיברג. ירון לונדון, דורון רוזנבלום. דודו גבע. אהוד אשרי. עירית לינור. מנחם שיזף. גדעון קוץ (שחתם 'דן גלעדי'). היחידים שהכרתי בשם היו דן בן אמוץ ואמנון דנקנר, ואת נתן זהבי הכרתי אישית כי הוא היה קולגה ב'חדשות הספורט', אבל נענעתי בראש כמתרשם מאד מהרשימה. (מעניין כמה מהם כותבים עד היום!)

אבי רצון הציג בפני את אנשי הצוות שלו: כולם ילדים ממש – צעירים בני 21-28 – שאיש לא שמע ולא ידע עליהם: עמיר פלג…נדב יעקבי…אבי מלר…יעקב זיו…אשר גולדברג…אלישע שוחט…מוסיק לוי...היו עוד כמה שאני כבר לא זוכר שהפכו לכוכבים בעיתונות הספורט הישראלית, אבל נעלמו לי ב15 השנים האחרונות.

אבי עשה ממני מין "דוד מבוגר" שכולם צריכים ללמוד ממנו, והיה לי כיף אמיתי לעבוד עם הצעירים המוכשרים האלה. אבי רצון היה העורך האידיאלי לחבורת הצעירים הזאת ולעיתון, כי הוא לא חשש מלהושיט את צווארו בלקיחת צ'אנסים, ולצאת עם כותרות בומבסטיות ששיגעו אז את כל ישראל. לי הוא אמר " GO ALL OUT", ולהרביץ אותה. לי תמיד היה רושם שאבי מרשה לכתביו לעקם את האמת, ולמתוח סיפורים ימינה או שמאלה, כל זמן שזה מביא כותרות ודיסקוסים ברחוב. העסק עבד על הכיפאק. "חדשות" הפך למוסף הספורט הטוב בישראל כשאנחנו עושים אז בית ספר לכל העיתונים האחרים.

הבעייה שהייתה לי ב'חדשות' היה חוסר המקום לכתיבה. שוקן לא רצה ספורים ארוכים וזאת ההוראה שנתן לעורכים, וכמובן שגודל הכותרות גזל שליש מהעמוד לפני שכתבת "ניו יורק ניקרבוקרס". לפחות ביקשו ממני שוב ושוב לכתוב למוסף ששי, ושם כתבתי כמה ממאמרי הטובים ביותר.

אז ב'חדשות' רוב מאמרי היו קצרים הרבה יותר מהרגיל, אבל אז החלטתי שהגיע הזמן לשנות את השפה, וככה ב'חדשות' נבראו המילים הבאות (כמה מהם היו פשוט תרגום מהעגה האנגלית):

* חיצים (וגם: תקיעות, תרועות, סכינים) – נקודות. בדרך כלל השתמשתי באחד מאלה כששחקן השיג מספרים יוצאי דופן, אך לא תמיד: "ברנרד קינג סיים את הערב עם 53 חיצים בלבם של הסלטיקס". "מייקל תקע 63 סכינים בפרקט של הבוסטון גארדן".

* זכוכיות (וגם: קטיפות, הורדות, ניקויים, אשכוליות) – ריבאונדים, כדורים חוזרים. בעברית תקנית, "קרל מלון ניקה 18 זכוכיות";  "קארים קלע 28 והוריד 20 אשכוליות"; "לשאקיל או'ניל היו 19 ניקויים נגד הגבוהים של הספרס". (GLASS או BOARD הן המילים המשומשות בכינויים בארה"ב)

* בונבונים (וגם: סוכריות, מתנות) – שם כולל לאסיסטים, מסירות לסל. "סטוקטון סיים את המשחק עם 17 בונבונים"; "בוב קוזי חילק הערב 18 מתנות לפרונט-ליין של הסלטיקס".

* גניבות (וגם: שדידות, כיוסים) – שם כולל לחטיפת כדורים, הגניבות הגדולות שיש בכדורסל. מקור הכינוי הוא שדרי הכדורסל האמריקאים שצרחו למיקרופון, "האבלצ'יק גנב את הכדור והוביל את הבאקס לניצחון". או, "סטוקטון כייס את מרק ג'קסון ארבע פעמים", או "חמש שדידות של הבולס על הניקס ברבע האחרון הביאו לתשע נקודות, וזה היה המשחק". (STEALS  היא המילה המשומשת הרבה בארה"ב)

* לבנים (וגם: בלטות, קורות, בצלים) – כינוי לזריקות איומות ממרחק, כאלה שנזרקו ללא כתובת, כאלה שהסתיימו כ"אייר בולים" (לא נגעו בטבעת כלל). "מג'יק עוד ניסה לעשות משהו ברבע האחרון, אבל זרק לבנים"; "הניקס זרקו רק בלטות במשך כל הרבע השלישי". (BRICKS היא המילה האנגלית בשימוש)

* תקרות (גגות, מטריות, כיסויים) – שם כולל לביצוע חסימה. השתמשתי בביטוי כששחקן עשה חסימה אדירה, יוצאת דופן על יריב, או כשהשיג חסימות רבות במשחק; "מי שלא ראה את חסימתו של ביל ראסל על דרל אימהוף לא ראה תקרה מימיו"; "מנוט בול שינה את זווית הזריקה של כל שחקני אזור הצבע כשהוא מסיים עם שבעה גגות".

* "החברים שלי מאור יהודה" – יום אחד אכלתי צהריים במסעדת הדגים 'אנטבה' הטוניסאית בכניסה לעיר. המלצר ניגש ושאל אם אני מנחם לס. אמרתי "כן". מתברר שהוא היה עכבר כדורסל, חולה סלטיקס ושונא הלייקרס כמוני. מיד התאספו כמה אנשי מסעדה אחרים ודיברנו "הופס" במשך שעה. למחרת כתבתי ב"חדשות": "איך אומרים החברים שלי מאור יהודה? 'אם אתה שונא חתולים ואת הלייקרס אתה חייב להיות אדם רגיש נפש ואינטליגנטי'". קיבלתי על הראש בגלל המשפט הזה, כי עשרות מכורי חתולים צלצלו לעמוס שוקן ודרשו את הדחתי. מאז השתמשתי ב"חברים שלי" בכל זמן שהיה לי דבר אינטליגנטי לומר ובכל פעם שרציתי לעלות קצת על הלייקרס.

* טיקים – הכינוי שהשתמשתי בו לתיאור שניות, כמובן בשל הדמיון לתקתוק השעון; "שבעה טיקים לסיום ורודמן עושה צעדים". (משום מה טעיתי באיות, מה שצריך היה להיות "תיקים" מהמילה 'תקתוקים' אבל ככה זה נשאר)

כמה מהכינויים הללו לא תפסו, אני יודע – כפי שתפשו "עונת המלפפונים" ("חדשות ספורט" 1962) או "עכברי כדורסל" ("חדשות הספורט", 1964), אבל בשנים שכתבתי ב"חדשות" השתמשתי בהם 75% מהזמן, ובתקופה ההיא הם די נכנסו ללקסיקון הכדורסל הישראלי, עד שבגדול נפחו נשמתם.

(בהופס נדמה לי שהסלנג היחיד שכתבתי והוא תפס היה 'רפי הבנה')

ל"חדשות" היה גם מוסף ששי מצויין, ושם פרסמתי כמה מסיפורי הטובים ביותר, כולל המאמר אגדת ספורט שהטריפה אומה שלמה על הפיצ'ר סיד פינץ' שהיה מאמר המבוסס על סידרת כתבות שכתב  פלימטון בספורטס אילוסטרייטד בימים ההם הסתובבתי בת"א ואנשים עצרו אותי ברחוב (ב'חדשות' הופיעה תמונת העיתונאי לצד הפוסט שלו) ואמרו לי כמה הם נהנו מהמאמר הזה או האחר. "חדשות" פרח, ואיתו מוסף הספורט שעשה בית ספר ממש ל'ידיעות' ו-'מעריב' שהמשיכו לכסות ספורט בסגנונם המשעמם והשבלוני.

ב'חדשות' נאסר עלי לכתוב מילים אנגליות באותיות אנגליות (אני לא מאמין שהייתה שם בעייה פילוסופית בנידון; כנראה שהמדפסות שם היו רק לאותיות עבריות), אבל התחלתי לכתוב בחופשיות מחלטת מילים לועזיות באותיות עבריות. דאונטאון, פלייאוף, סולד-אאוט, בק-קורט, אופנסיב פאול, גול טנדינג, איירבול, ועוד ועוד עד שזה הפך לחלק טבעי לחלוטין מכתיבתי. הכל התחיל ב'חדשות' ואני מאמין שלאט לאט שאר כתבי הספורט הישראלים נדבקו במחלה והחלו לכתוב מילים טכניות לועזיות באותיות עבריות.

היום תקראו את התגובות אצלנו ותראו שכולם כותבים אנגלית באותיות עבריות. אני מאמין שאני הייתי הראשון לעשות את מה ששנים אחרי אנשי ספרות כינו –

כ'אונס השפה העברית של לס'.

ב'חדשות' קבלתי גם את מעבד התמלילים הראשון שלי, ומאמרי נשלחו לעיתון דרך מין שיטת טלקום. הבעייה היתה שהעברת מאמרים הוגבלה ל-300-400 מילים במכה, וכך היו מאמרים (בעיקר למוסף) שנשלחו בכמה רונדלים.

5. קצת הסטוריה על עיתון 'חדשות'

הגיליון הראשון של "חדשות" הופיע ב-4 במארס 1984. באותה תקופה היה "ידיעות אחרונות" בשיא כוחו – "העיתון של המדינה", כמעט ללא מתחרה. תפוצתו היתה בסביבות 600 אלף בימי שישי ועלתה משבוע לשבוע. "מעריב" נמצא בתהליכי גסיסה, כשתפוצתו יורדת מיום ליום.

המחזור השנתי של ידיעות הגיע באותה תקופה לכמאה מיליון דולר וערכו נאמד בכמיליארד דולר.

למרות עוצמה זו של העיתון עוררה הופעתו של "חדשות" חששות לא מעטים בידיעות. ותיקי העיתון זכרו כי עשרים וחמש שנים קודם לכן היה מעריב העיתון הנפוץ במדינה ו'ידיעות' השתרך אחריו במרחק גדול. החשש היה כי "חדשות" יעשה ל'ידיעות' מה ש'ידיעות' עשה בדור הקודם ל'מעריב'.

ההופעה של 'חדשות' שברה ממש את השוק בשבועות הראשונים.

אבל הבעייה היתה שהאווירה שלו היתה של DOG EATS DOG עם תחרות לא הגיונית ממש של חבורות עתונאים צעירים ששוקן שילם להם משכורות רעב, עם בונוסים על סקופים וכו'. התחילה תחרות פרועה שהחלה לפגוע באמינות ובאתיקה של העתונאים. למשל הכותרת הבאה, כאילו היה פיגוע בקונסוליה בבואנוס איירס, וכאילו הכתבת היתה שם ושמעה את הקונסול מדבר אל 'אליקה'. להוסיף מכת-מוות לסיפור, הסתבר אח"כ שכל הסיפור היה בדוי.

עמודי החדשות של "חדשות" היו מתחת לכל בקורת, אבל מוסף הספורט, מדורי הרכילות, וכל העמודים הפנימיים המשיכו לעניין קוראים רבים, בעיקר סטודנטים בקמפוסים, ויושבי בתי קפה בדיזינגוף ובן-יהודה. בשנים ההן עשיתי שתי שנות שבתון במכון וינגייט, ורוב הסטודנטים היו מגיעים בבוקר עם עיתון 'חדשות'. היתה זו כמעט בושה בין הסטודנטים במכון וינגייט או אוניברסיטת ת"א לקרוא 'ידיעות' או 'מעריב'. 'חדשות' היה ה-IN של האינטיליגנציה הצעירה ויושבי בתי הקפה באבן גבירול ובן-יהודה.

"ידיעות" החליט לצאת במלחמה בכל הכוח ולחסל את "חדשות". לכל מאורע ש"חדשות" שלח אליו צלם, "ידיעות" שלחה לשם 4 צלמים. ואז באה מכת המוות של נוני מוזס – שעשתה רעש גדול בציבור אבל לא מנעה את הנזק – כשהוא אסר על קיוסקים המוכרים את "ידיעות" למכור את "חדשות". היתה תקופה ש'ידיעות' שלחה נערים שהיא שכרה שיקנו את כל עיתוני 'חדשות' מהקיוסקים עד שלא נשאר עיתון 'חדשות' אחד לקנייה לרפואה. ואם מכת המוות לא הרגה, אז נוני יצא עם נשק קטלני חדש: הוא החליט  לחטוף מ'חדשות' את כל כתביו הטובים ביותר.

שלוש שנים אחרי ששוקן שכר אותי – ועלי להודות שהיו אלה שלוש שנות כתיבה מהנות ביותר – אני מקבל טלפון שנוני מוזס חפץ לשוחח איתי.

-כמה שוקן משלם לך?

-$500 לחודש

-מה תאמר אם אציע לך פי שלוש? $1,500 נקי, שיגיעו חודש-חודש לבנק אמריקאי לחשבון שלך?

הייתי המום. בלעתי את רוקי. זו הייתה אז משכורת ('נקייה') שלא נפלה בהרבה ממשכורתי כ-FULL PROFESSOR ב'אדלפי יוניברסיטי'.

הרגשתי חובה מסויימת לעמוס, אבל לפני כבר דנקר, לונדון, דן בן אמוץ (והרבה אחרים) עברו ל'ידיעות' ואני הרגשתי ש'חדשות' גווע. זה היה המון כסף אז לכתיבת טור או שניים לשבוע – גם היום אין כסף כזה לעיתונאי ספורט על טור או שניים לשבוע – כסף כזה משלמים אולי לכותב טור שהוא מגה-עיתונאי פוליטי. לא רק זאת, אבל אני אף פעם לא כתבתי לקהל כזה גדול כמו שהיה אז לידיעות שהיה בשיאו, עם 600,000 עותקים ליום.

בקשתי יום לתשובה כי רציתי לומר קודם לעמוס שוקן שאני עוזב.

בקשתי ממזכירתו כמה דקות עם שוקן. היא שאלה "גם אתה עוזב?", ופרצופי נתן לה את התשובה.

אני לא זוכר בדיוק את תגובתו של שוקן, אבל נדמה לי שהוא אמר שהוא מעריך שהוא לא צריך לקרוא על כך בעיתון.

וכך הפכתי ב-1986 לעיתונאי הספורט של 'ידיעות אחרונות' עם קהל קוראים של 600 אלף ביום ששי ואיזה 400,000 בכל יום מימי השבוע.

6. חלק מהסגנון עדיין קיים, ואע"פ שאני בן 83 ולעתים חייב לעצור את עצמי, אני עדיין…

*מאמין בכתיבה הדומה לצורה שאתה מדבר, ולנסות להיות צעיר ורענן מבלי להיות וולגרי.

*מאמין שישנה חובה להפריד בין מידע לבין פרשנות ודעות, מבלי להתפלסף, ולכתוב ברמה שתהיה מובנת גם לפרופסור וגם לסבל בנמל.

*מאמין שקריאת ספורט – כמו הספורט עצמו – חייבת להביא מין כיף לקורא. חס וחלילה לא לשעמם, וחם וחלילה לא לעשות ממה שקורה על הפארקט כאילו הוא הדבר החשוב בעולם. הוא לא. זה הכל להכניס כדור לשער או לטבעת פלדה עגולה.

*להוציא מוצר שאינו פוגע בכללי האתיקה. כשכותבים 'מעורב' כל יום אין מניעה מלקיחת רעיונות ממקורות אחרים, אבל אם עושים זאת ומשתמשים בחומרים כתובים, להזכיר זאת ולתת קרדיט למקור.

את מה שנישאר בכשרון הכתיבה שלי – שפעם היה ייחודי במינו בכתיבת הספורט הישראלי אבל היום הוא כבר לא – אני מנסה להעביר לאתר. אני כותב כפי שאני כותב, ולרוב אפילו לא מסתכל על כתבות אחרות לפני פרסומן.

אני לא עובר על אף כתבה של כתב אחר לפני שהיא ניכנסת. מלבד מולי מדי פעם – אבל כיום הרבה פחות מאשר בעבר – איש לא עובר או עורך אף כתבה. האתר הוא בית לכתבים טובים יותר וטובים פחות. אני אף פעם – ב-12 שנות בעלות על האתר – לא התערבתי בסגנון, ברמת הכתיבה, או בתוכן. כולם מתנדבים וכולם עושים כמיטב יכולתם.

אני גאה במוצר שאנחנו מפרסמים כל יום ובכל שעה משעות היום, ללא צנזורה, ללא עריכה, ובחופשיות מחלטת לכל הכתבים, והיום יש לנו עורך חדש – בן 23 – ללא כל נסיון!!!

ככה אני אוהב את זה.